החלטה בתיק ע"ע 26271-03-12

1.       לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת דגית ויסמן ונציגי הציבור גב' שולמית עתניאל ומר יצחק כבדיאל; תע"א 4414-10) מיום 16.1.12, בו חויבו המבקשים, ביחד ולחוד, לשלם למשיב זכויות סוציאליות שונות המגיעות לו עבור תקופת עבודתו אצלם וסיומה.

הרקע לבקשה:

2. המבקשת 1 היא חברה המספקת שירותי חשמל לרכב (להלן - החברה) והמבקש 2 (להלן - המבקש) הוא מנהלה ובעל 99% ממניותיה. המשיב הועסק במוסך "הילוך שישי" בבאר-יעקב. המשיב עבד במוסך, כעובד החברה, החל מחודש פברואר 2002 ועד ליום 31.12.03, מועד בו קיבל מכתב על סגירת פעילות החברה בבאר יעקב. אולם בפועל, המשיך המשיב לעבוד במוסך עד סוף חודש אפריל 2004, כאשר רק בחודש מאי 2004 המוסך עבר לעיר רחובות.  באותם חודשים נוספים שולם שכרו של המשיב על ידי המבקש עצמו.

3.   בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב התבררה תביעה שהגיש המשיב נגד החברה והמבקש לחיובם, ביחד ולחוד, בתשלום פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות שונות. המשיב טען כי יש לראות הן את החברה והן את המבקש כמעסיקיו לאורך כל תקופת עבודתו במוסך, וזאת מכח דוקטרינת הרמת המסך. בכתב ההגנה טענו המבקשים כי המשיב סירב לעבור עם יתר העובדים למוסך ברחובות ובכך למעשה התפטר. עוד נטען כי המסמכים שצורפו לתצהיר המשיב בכל הנוגע להפסקת עבודה הינם מזויפים.  

4.   בית הדין האזורי קיבל את תביעת המשיב. בית הדין דחה את טענת המבקשים לשיהוי בהגשת התביעה, וקבע כי אין כל מניעה לדון בתביעה אשר הוגשה כחמש שנים לאחר תום יחסי העבודה, בהתאם לקבוע בחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958, לפיו תקופת ההתיישנות בהליך אזרחי הינה שבע שנים. בית הדין קיבל את הסבר המשיב לפיו האמין להבטחות המבקש כי יקבל כל המגיע לו והשתהה בהגשת התביעה עקב קושי בגיוס מימון ההוצאות הדרושות לכך. גם טענת המבקשים לגבי כתב הויתור נדחתה ונקבע כי על פי הדין יש ליתן משקל מועט יחסית לכתבי ויתור של עובדים.

5.   אשר לנסיבות הפסקת העבודה, בית הדין האזורי העדיף את גרסת המשיב על פני גרסת המבקש וקבע כי המשיב פוטר מעבודתו במוסך ועל כן זכאי לפיצויי פיטורים. בקשר לכך נקבע, בין היתר, כי המשיב אינו יליד הארץ, ואינו שולט בשפה העברית, כך שלא ניתן היה לייחס לו זיוף שורת מסמכים המנוסחים בלשון מקצועית, כטענת המבקשים. עוד נקבע כי כל העת, החל ממסירת מכתב הפיטורים ועד להפסקת העבודה בפועל, המבקש הבטיח לשלם למשיב את פיצויי פיטורים.

בית הדין האזורי קבע כי גם אם ניתן היה לראות בשלושת חודשי העבודה האחרונים כמבטלים למעשה את הודעת הפסקת העבודה, העובדה שבתום התקופה בחודש אפריל 2004, המוסך עבר לרחובות תוך שינוי מהותי בתנאי עבודתו של המשיב, אף היא מהווה 'פיטורים' של המשיב. בקשר לכך נקבע כי הצעת העבודה ברחובות כללה הארכה משמעותית של המרחק מביתו של המשיב בעיר לוד עד למקום העבודה ברחובות, זאת בהתחשב בכך שהמשיב מתנייד בתחבורה ציבורית. עוד נקבע, בהסתמך על עדות המשיב אשר בית הדין מצא אותה מהימנה ועקבית, כי הצעת העבודה כללה אף הפחתה משמעותית בשכר. כפועל יוצא מקביעות אלה, הגיע בית הדין למסקנה כי משעה שהמשיב לא הסכים לשינוי חוזה העבודה אשר התבטא בשינוי מקום העבודה באופן מהותי ובהפחתה משמעותית בשכרו, יש לראות בו כמי שפוטר מעבודתו וזכאי לפיצויי פיטורים בסך 13,290 ש"ח, בניכוי הסכום שהמשיב קיבל ככספי פיצויים מחברת הביטוח. בנוסף, קיבל בית הדין את התביעה לפדיון דמי הבראה בסך של 4,137 ש"ח, שכן המבקשים לא התייחסו לרכיב זה בסיכומיהם ואף לא הציגו ראיות לתשלום הרכיב.  

6. אשר לעילה של הרמת מסך, קבע בית הדין, בהסתמך על כלל חומר הראיות שהובא   בפניו, כי המבקש ניהל בפועל את המוסך בבאר יעקב, תקופה מסוימת באמצעות חברה שבבעלותו ותקופה אחרת באופן עצמאי, כאשר בפועל פעילות המוסך לא השתנתה במהלך עבודת המשיב. עוד נקבע כי מעדות המבקש עצמו התברר כי פעילות המוסך עברה מהחברה למבקש, מטעמים חשבונאיים בלבד, ללא שינוי במהות הפעילות המתבצעת בו. בנוסף, מתלושי השכר עולה כי עד לדצמבר 2003 החברה צוינה על גבי התלוש כמעביד והחל מינואר 2004 נעשה שינוי כך שהמבקש צוין כמעביד במקום החברה. כמו כן, בכתב הויתור שניתן למשיב קיימת התייחסות לשני המבקשים. לפיכך, קבע בית הדין כי נסיבות אלה מצדיקות הרמת מסך כלפי המבקש וחיוב המבקשים, ביחד ולחוד, לשלם את פיצויי הפיטורים ואת דמי ההבראה. כמו כן חייב בית הדין את המבקשים בהוצאות המשיב בסך של 5,000 ש"ח.

הבקשה וטענות הצדדים:

7.   המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין ובמקביל הגישו לבית הדין האזורי בקשה לעיכוב ביצועו. בהחלטה מיום 19.6.12, דחה בית הדין האזורי את הבקשה ומכאן הבקשה לעיכוב ביצוע שלפני.

8.   המבקשים טוענים כי סיכוייהם לזכות בערעור טובים, שכן בפסק הדין נפלו טעויות משפטיות רבות מהותיות. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי בית הדין התעלם ממסמכים שונים שהוצגו בפניו. עוד נטען כי המבקש הציע למשיב להמשיך לעבוד אצלו במקום החדש, אך המשיב סירב ובכך התפטר מרצונו, ללא זכאות לפיצויי פיטורים. כן נטען כי התביעה לתשלום דמי הבראה התיישנה מאחר שחלפו שנתיים מיום סיום עבודתו של המשיב ועל כן לא היה מקום לתבוע רכיב זה. לענין הרמת המסך נטען, בין היתר במסגרת הודעת הערעור, כי לא היה מקום להרים את מסך ההתאגדות, שכן המבקש המשיך לשלם למשיב את שכרו באופן בו שלא יפגעו זכויותיו. עוד נטען כי המבקש אף המשיך להפעיל את המוסך באופן עצמאי במשך תקופה ארוכה, כך שאין בסיס לטענה כי המטרה הייתה לרוקן את החברה מתוכן או מנכסים.    

באשר למאזן הנוחות טוענים המבקשים כי ביצוע פסק הדין באופן מידי יגרום להם נזק בלתי הפיך, שהרי לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו וכי הסיכויים להיפרע מהמשיב אם יתקבל ערעורם - קלושים. זאת בהתחשב בטענותיו של המשיב עצמו בבית הדין האזורי, לפיה לא היה לו את המימון הבסיסי להגשת תביעה. מטעמי זהירות בלבד, נכונים המבקשים להפקיד ערובה כספית בהתאם לשיקול דעתו של בית הדין. עוד טוען המבקש כי לרשותו של המשיב עומד סכום כסף משחרור הפוליסות מחברת הביטוח "הפניקס", אותו יכול המשיב לפדות, אך המשיב לא פעל בכדי לממש את כסף זה ולהקטין את חובם של המבקשים. 

9.   המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי יש לפעול על פי הכלל כי הגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק דין במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי. לגופו של עניין טוען המשיב כי סיכויי הערעור להתקבל נמוכים, שכן פסק הדין מנומק ומפורט כראוי, ומבוסס בעיקרו על קביעות עובדתיות בהן אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב.

אשר למאזן הנוחות מוסיף המשיב וטוען כי המבקשים לא הצביעו על נסיבות לפיהן יהיה קשה או בלתי אפשרי להשיב את המצב לקדמותו. לטענתו, בחינת התנהלותם של המבקשים, מתחילתם של ההליכים ועד היום, מוכיחה עד כמה הם חסרי תום לב, בכל הקשור לניהול ההליכים המשפטיים. עוד נטען כי המבקשים לא הצביעו על נזק בלתי הפיך אשר ייגרם להם אם בית הדין לא ייעתר לבקשה. בנוסף מציין המשיב כי הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין באה על רקע קשיים כלכליים אליהם נקלעו  המבקשים. בקשר לכך נטען, כי במהלך חקירתו הנגדית העיד המבקש כי בהתאם להוראות רואה החשבון שלו, החליט לעבור מחברה בע"מ לחברה פרטית.

10. בתשובה  לתגובת  המשיב  מדגישים  המבקשים  כי  הודעת  הערעור  אינה מתייחסת לקביעות עובדתיות בלבד אלא גם לטעויות מהותיות אשר נפלו בפסק הדין. המבקשים מוסיפים וטוענים כי המשיב בתגובתו לא צירף תצהיר לתמיכה בטענותיו ולא פירט מהי היכולת הכלכלית שלו והאם יוכל להשיב את הכספים אם יתקבל הערעור. לטענתם, בתגובתו המשיב לא התייחס לעובדה כי קיימים לזכותו כספי פיצויים של הפוליסה, אותם לא פדה עד היום ואילו המשיב היה פועל לפדיונם לא היתה קיימת לו כל עילת תביעה. עוד נטען כי המשיב אף לא התייחס לעובדה שתביעתו לדמי הבראה התיישנה.

הכרעה:

11.  הלכה פסוקה היא כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. עיכוב ביצועו של פסק דין הוא בבחינת חריג לכלל, במיוחד כשמדובר בחיוב כספי. טעם מיוחד לעיכוב ביצוע מותנה, בדרך כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי לעובד אם יעוכב הביצוע; השני - סיכויי הערעור טובים . כאשר פסק הדין מטיל חיוב כספי על המבקש, הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע הפסק אלא אם כן יוכח שהמבקש לא יוכל לגבות את כספו אם יזכה בערעור .

12.  לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.   

בהיבט של סיכויי הערעור - באשר לפיצויי הפיטורים: פסק הדין של בית הדין האזורי הוא, בעיקרו, עובדתי, תוך העדפת גרסתו של המשיב הן לענין פיטוריו והן לענין לזכאותו החליפית מכח 'ההרעה המוחשית' בתנאי עבודתו (זמן הנסיעה וההפחתה בשכר). מדובר בקביעות עובדתיות שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהן. אכן לעיתים 'שיהוי' בהגשת התביעה יכול וישקול לחיזוק או להחלשת גרסה עובדתית, אך במקרה הנוכחי בית הדין סבר כי אין בשיהוי המוסבר כדי להחליש את גרסתו העובדתית של המשיב. זוהי קביעה עובדתית שערכאת ערעור אינה נוטה להתערב בה; באשר לפדיון דמי ההבראה: טענת המבקשים לגבי התיישנות בת שנתיים מוטעית. זכות הפדיון של דמי ההבראה היא זו שמוגבלת לשנתיים, אך הזכות לתבוע את הפדיון מתיישנת כעבור 7 שנים, מה שלא קרה במקרה הנוכחי; באשר לחיוב בהוצאות: כלל הוא שערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב בפסיקה מסוג זה ובודאי שלא במסגרת הליך של עיכוב ביצוע. מכל מקום, סכום ההוצאות בו חויבו המבקשים אינו חורג מסכומי ההוצאות המקובלים ומשום כך לא מצאנו לנכון לעכב את תשלומו. באשר להרמת המסך - מבלי להכנס לסיכויי הערעור בשאלה זו, הרי שעה שהמבקש היה המעסיק האחרון של המשיב, לפחות מבחינת תלושי השכר, הרי שממילא הוא חב באופן אישי בתשלום פיצויי הפיטורים ודמי ההבראה.